רישומים מכנס סופ"ש קבוצות- יחסי אחים- אחרות, זרות, תקווה ועדות

הכנס "יחסי אחים - אחרות, זרות, קרבה ועדות" שהתקיים בסופ"ש האחרון בזיכרון היה מטלטל, מדמם ולרגעים לא מעטים בלתי נסבל.

לאחר שאביחי יו"ר העמותה ישראלית לטיפול והנחיית קבוצות פנה אלי עם הצעה לנהל כנס סופ"ש קבוצות החלטתי שאני לא מנהלת אותו לבד בתקופה זו והתעקשתי על ניהול משותף.

פניתי לסאיד תלי והצעתי לו להיות שותפי לדרך. האמנתי שבשנה כזו שבה העולם התפצל למחנאות והמהפכה המשפטית הוציאה אלפי אנשים לרחובות ניהול משותף הוא הצהרה ועמדה פוליטית וחברתית חשובה.

סאיד לשמחתי נענה להצעתי והפך לשותפי בבנייה והובלה של הכנס שבהמשך מצא את שמו בועדת ההיגוי של הכנס.

חודש לפני הכנס - הכל כבר סגור, חתום ומוזמן , המשתתפים נרשמו וכולנו בציפייה דרוכה לקראת פתיחתו... והעולם עוצר מלכת .

ב 7.10 הכל קפא, האוויר נהיה דליל יותר ,הנשימות התקצרו והחלומות נכחדו וגם החלום על הכנס התפורר באותם רגעים.

דחינו אותו מנובמבר למרץ (חודש שלפי לוח השנה הרומי התברר כשנה חדשה ) בתקווה לא ברורה שאולי באביב תהיה איזה הפשרה במצב .

אבל גם אנחנו התקשנו להסתכל קדימה ולראות את העתיד , הסתיו השנה היה מעורפל ואבק השריפה שרף את העיניים.

בימים אלה הבנו שהכנס יהפוך להיות יותר נפיץ וקשה איך אולי דווקא בגלל זה כל כך נחוץ וקריטי.

ולמרות החששות ותהיות לגבי הכנס בניהול של ערבי ויהודיה בזמן המלחמה, החלטנו לקפוץ "קפיצת אמונה" ולקיימו למרות ואולי בגלל כל הפחדים של התקופה.

לא אשקר, לפעמים הקפיצה הזו נראתה לי לא שפויה ומסוכנת מידי, אבל בתוכי האמנתי שהיא נחוצה ומזמינה להיפגש גם כשנדמה שאין תקווה.

בכנס היו מנחים ומשתתפים דתיים וחילוניים , ערביים ויהודיים, מפונים וכאלה שרק חזרו מהמילואים. יותר מנחים ערבים בצוות הנחיה מאי פעם, כולל הנחיה בקו של שתי מנחות ערביות. היו הרבה יותר גברים מהכנסים הרגילים של העמותה לצד מספר רב של אנשים שלא הצליחו להירשם לכנס כלל, כי לא היה מספיק מקום ללון ולהתארח ב"עדן אין" וגם לא בסביבה בגלל המפונים מהעוטף וגם מהצפון .משפחות של מפונים מהצפון והדרום והצוות במלון כמעט כולו מורכב מאוכלוסייה הערבית , בין הקירות הללו גם הכנס שלנו התקיים.

המרחבים השונים בכנס (קבוצות הקטנות, קבוצה הגדולה והחלימה ) נשזרו כמו כלים שלובים אחד בתוך השני באופן זורם ומהדהד בין המרחבים.

צוות המנחים שהתגייס להנחות כל שלושת הימים הללו בהתנדבות נשא עומס רב במסירות ואחווה גדולה ביניהם.

לא יודעת אם האחווה זו נוצרה ממצב חירום שבו אנו נמצאים והתגייסות מיוחדת הייתה תוצאה של התגייסות הכללית בזמן המלחמה. או שמע אחווה זו נבעה מכך שגם המנחים בתקופה זו הם "מנחים פצועים" שחווים מקרוב את אותה טראומה בה הם מטפלים באחרים.

התקפות על הסטינג והגבולות של הכנס היו רבות והתחילו עוד לפניו והמשיכו לאורך כל הדרך.

נתקלנו בבקשות מעבר , היעדרויות ובקשות לאישורים מיוחדים כמו גם בדלתות נעולות מבחוץ ובפנים של החדרים, כאשר באחד מהם המנעול נתקע והמשתתפים יחד עם המנחה שלהם היו צריכים לצאת החוצה דרך החלון.

היציאה מהחלון במצב של נעילה הציפה בפני חלקינו את האירועים של 7.10 ואת הצורך לברוח או להימלט מהבית /החדר כשהדלתות נעולות/חסומות /מסוכנות.

גם דרישה של ממשתתפת לעבור באמצע כנס לקבוצה אחרת ו"לתפוס מקום" של משתתפת שעזבה את הכנס באמצע יום השני עוררה בנו הרבה מחשבות על המתרחש בכנס כשלם.

אתן דוגמא כדי להמחיש את עוצמת ההתרחשות שהייתה בכנס :

- אחת המשתתפות היהודיות בקבוצה הגדולה אמרה שבשיחה עם בנה לפני שנכנס לעזה אמרה : "תירה בכולם, גם בנשים וילדים רק תחזור הביתה שלם" לקח 5 שניות הכי ארוכות בעולם בהם הוסיפה שמרגישה רוצחת ואשמה , ושמתייסרת על מה שאמרה לבנה. והשיתוף הכואב שלה שטף את כולנו ואז אישה ערביה שישבה אחוריה יצאה מהקבוצה הגדולה.

כמה נשים נוספות קמו ועזבו את החדר. הן חזרו כעבור זמן מה ( ברגעים האלה קשה לדעת מה הם הזמנים, הכל גם עומד וגם רץ בקצב מסעיר)

המשתתפת ערביה פתחה וסיפרה שאחותה , בעלה וילדים של אחותה נהרגו כעת בעזה . אחותה גם הייתה אשת טיפול . השיח שנפתח בין אמא ששולחת את בנו לעזה לבין אחות ששכלה את אחותה עם כל בני המשפחה לפני כמה חודשים יצר מפגש מדמם שהשתקף ונגע בהכי פנימי של כל אחד ואחת שישבו בחדר הזה.

ביום השני הקונפליקטים הרעידו את הקירות של החדר - הכחשות של פשעי מלחמה ואונס לצד קריאה לשטח את עזה לחלוטין גרמו לזעקה וחנק בו זמנית. איך יוצאים ממקום כזה ? זה לא היה לגמרי ברור.

מנחי הקבוצה הגדולה שהחזיקו את המרחב של הקבוצה הצליחו לעשות את הבלתי נתפס ברגעים אלה ולאפשר לקבוצה לגעת באזורים של בלתי נסבל בלי להתפרק ותוך התעקשות על להישאר במגע עם עצמינו איך גם פתוחים להשפעה של האחר עלינו.

מפגש השלישי של הקבוצה הגדולה התחיל בבקשת סליחה נדירה של משתתפת ערביה אמיצה שנעמדה במרכז המעגל ונתנה הכרה בזוועות של 7.10.

"אני יודעת שאי הכרה דומה לפגיעה נוספת וקשה לא פחות מזו ששהנשים הללו כבר חוו, ואני מתייסרת על כך" היא אמרה.

ובמה את היית רוצה שנכיר? שאלה אותה משתתפת אחרת.

היא השתתקה ואז מנתה 3 דברים שחשובים לה להכרה מהמעגל החברתי שהתקבץ בחדר.

ואז נהיה גל של קולות שהציף את החדר.

"אני מכירה" "אני מכיר" ו"אני מכירה חלקית" ו"אני לא מכיר". עשרות אנשים השמיעו את קולם כמו הד שחוזר מן הר.

דמעות זהירות זלגו מהעיניים של רבים.

עדות מרגשת זו פתחה סבב של עדויות וסיפורים אישיים שאנשים חלקו על אובדן שחוו מאז 7.10 והשיח הסוער הזועם וקולני התחלף לדיבור חנוק וצרוד על הכאב שלא ניתן היה לדמיין שקיים.

האובדנים נכחו בחדר בעוצמה מצמררת.

הכנס כולו החזיק את האנושי והפצוע שבנו, הבלתי נסבל והמדמם שבינינו באמצעות המפגשים הקרובים בקבוצות הקטנות, במטריצת החלומות והמפגשים בקבוצה הגדולה.

אלה היו שלושה ימים שגרמו לי לצאת אחרת מאיך שנכנסתי ואני רוצה להודות על כך לנבחרת מופלאה של המנחים שהיו שם , שלקחו באופן הכי מסור ומתמסר את האפשרות לשאת בנוכחות חיה את מה שיכול להקפיא ולשתק במציאות נוכחית. וכמובן רוצה להודות לכל המשתתפים שהעזיו לבוא וליישר מבט אחד לשניה לכל מה שמחבר ומפרק אותנו ולהכיר בכאבו של האחר ולפתוח מקום קטן בלב כדי שהמפגש הזה יכול להיות טרנספורמטיבי לכולנו.